ההתקפה של הממשלה על החוקה החוקתית שמטרתה לקיים את ההסכמים שלה עם העצמאים זוכה לשיקולים שונים. עבור השמאל בשלטון ומנגנון התקשורת יוצא הדופן שלו, הכולל חלק גדול מ'שואו ביזנס', זו לא הפיכה, זו דמוקרטיה: לעשות את רצונו של זה ש'יוצא מהקלפיות'. מכיוון שזו דמוקרטיה ואנחנו הולכים לכיוון 'דמוקרטיה מתקדמת', הם מציעים יותר. גם עבור הלאומנים זו לא הפיכה, וגם לא הפיכה ב-2017 (חלום, לפי המשפט). הם מכחישים שזה היה הפיכה אבל הם לא מכחישים את ההפיכה: הם מבטיחים את זה. עבור מגזר אחר של המציאות המורכב מ-PP, Cs וצבא המרכז השופע שלהם, זו אכן הפיכה, כזו ששוברת מצב אידילי ממסדי וחוקה, לא רק הגדול בהיסטוריה שלנו, אלא גם את קנאת העולם. מדובר בהפיכה שארגן סאנצ'ז, גאון מרושע, נגד חלוקת כוחות שלא יכולה לגעת בו, והם מציעים שאירופה תהיה זו שתפתור אותה. המציאות, לעומת זאת, היא שאירופה מתייצבת מחויכת בימים אלה עם סאנצ'ז, שלא הייתה חלוקת סמכויות (יכולתי לכתוב את PSOE, ממשלה ובית מחוקקים לסירוגין); שהכל נעשה נגד החוקה אבל בתוך החוקה ולמען החוקה ושסאנצ'ז אינו הפסקה אלא האצת רצף חוקתי שמקורו ב'מחוק לחוק', שינוי הצורה של הראקירי המשוכפל: השתלטות על המרכיב האותנטי. כוח האומה. מה שקורה הוא לא סיכה. השערה תהיה לדבר על המעצמות הזרות המניעות את התהליך; כרמן קלבו חזרה ואמרה שהפרדת הרשויות היא פורמליזם בלבד, אייסטה תצטרך לחכות למשאל העם להבשיל בחברה וזפאטרו הבטיח חוק חדש באמצעות חוקים אורגניים. מסיבה זו, לא רק חשוב לקבוע אם מדובר בהפיכה, אלא גם מתי היא התחילה ומי צריך לפתור אותה, כלומר מיהו הסובייקט הפוליטי. עיוות של שתי השאלות האחרונות מבלבל כמו לעשות את זה עם הראשונה. בהונאות, אחד בדרך כלל משחק חכם והשני משחק מטומטם. ואז הם חולקים את ה'בן דוד'.
