אין צורך לדעת הרבה על פרוטוקול, הרלדיקה או ווקסילולוגיה כדי להציץ בחשיבותן של המחוות הרעות שביצע קרלוס השלישי פחות משבוע לאחר שירש את הכתר הבריטי. הבעיה של המלך החדש, מעבר לעימותים הוויראליים שלו עם קסתות דיו ועטים נובעים, היא שממש כולם מסתכלים עליו וכולם מבינים מצוין שכרגע הוא לא עומד בציפיות שיצרה אמו. בפרפרזה על שייקספיר ב'הנרי הרביעי' - "כבד הוא הראש שעוטף את הכתר" - הוא ניסה להשתמש בתירוץ הלחץ כדי להצדיק את הגישה החסרה של מחליפתה של אליזבת השנייה, למרות שהתכונן לרגע הזה כבר יותר מחצי מאה . אולם המציאות הקשה היא שהגינונים הרעים הללו רק מחזקים את הדעה הקדומה ששושלת וינדזור סובלת מחסר מולד באמפתיה. וולטר באגהוט, האנליטיקאי הוויקטוריאני הגדול של הפוליטיקה הבריטית, הצהיר ב-1867 שסוד החוקה האנגלית הבלתי כתובה טמון בקיומו של שני סוגים של מוסדות: ראויים ויעילים. הראויים, כמו המלוכה, נהנו מכבוד כולם. בעוד שהיעילים, כמו בית הנבחרים או הממשלה, עשו את העבודה האמיתית. מה שבגהוט עצמו לא יכול היה לצפות הוא שאליזבת השנייה למופת הצליחה במהלך שבעים שנות שלטונה להפוך את הכתר למוסד ראוי כמו שהוא יעיל. נעזר, ללא ספק, בשקיעתו המצערת של המעמד הפוליטי הבריטי שבשנים האחרונות לא עשה יותר מאשר לייצר ראשי ממשלה חסרי תועלת, קורבינים, זיופים וראשי ממשלה מגאלוף. במהלך יובל הכסף שנחגג ב-1977, "האקונומיסט" קידם כי "אותה מתינות וכבוד שבהן מימשה המלכה את מעמדה סיפקו גלימת זהב כדי לכסות על בינוניות" במקומות אחרים. בינוניות שקרלוס השלישי לא צריך להצטרף אליה כל כך מהר על שלא הניח שהוא כבר לא נסיך אלא מלך, תפעל בהתאם.
