המשך
שלוש הופעות בלבד בתיאטרו ריאל הספיקו לסופרן האמריקאית הצעירה בעלת השורשים הקובניים, ליזט אורופסה (ניו אורלינס, 1983) כדי להפוך לאחת הזמרות האהובות על קהל הקולוסיאום של מדריד. למעשה, מנהלה, ג'ואן מטאבוש, מתייחס לרסיטל שיציע ביום רביעי, 30 במרץ, כ"חזרתו הביתה". ליזט אורופסה, האישה הראשונה שהציעה הדרן בהיסטוריה העכשווית של תיאטרו ריאל, תתן רסיטל שבו - בליווי התזמורת הראשית והמקהלה של תיאטרו ריאל, בניהולו של קוראדו רובריס - היא תשיר אריות מאת שני מלחינים איטלקים, רוסיני ודוניצטי... אם כי מהאופרות הצרפתיות שלהם או מהגרסאות שלהם בשפה זו.
"זה עתה הקלטנו אלבום עם הרפרטואר הזה - הסביר הסופרן-; התחשק לי לשיר למלחינים איטלקיים; אהבתי את התערובת.
באופרה הצרפתית כי יש לה עניין גדול יותר במילים, בשירה, זה כמו לצייר עם יותר צבעים; יש יותר קולות, יותר צלילים אפשריים. לא רק שאנחנו שומעים קול יפה, אלא שהקול הזה אומר יותר דברים, והדמות מורכבת יותר". בין הפרגמנטים שהוא ישיר, היה 'Que n'avoirs nous des oiseaux', שבו החליף דוניצטי את האריה 'Regnava il silenzio' בגרסה הצרפתית של 'Lucia di Lammermoor'. "דרוש כמעט סוג אחר של סופרן כדי לשיר אותו, במיוחד אם אתה שר אותו במפתח המסורתי, שהוא נמוך יותר, דרמטי יותר. הגרסה הצרפתית היא אריה מאת Pajaro, קלה יותר... והיא מדברת על דברים שונים מהגרסה האיטלקית; זו ארית אהבה, נרגשת... זו סצנה ודמות אחרת לגמרי".
ליזט אורופסה, בהדרן ההיסטורי שלה ב-'La traviata' – חאבייר דל ריאל
ליזט אורופסה מבטיחה שהרפרטואר הזה הוא אתגר עבורה, ושהיא בדיוק רצתה לנסות את עצמה ברפרטואר מאוד מבוקש ובאירועים קיצוניים; לפעמים, יתר על כן, מקשה על ידי המסורת (דבר שקורה יותר באופרה האיטלקית). “המסורת מתחילה כשהציבור נכנס למקום; זו לא רק אשמתם של הזמרים, אלא גם של הציבור, שמצפה ודורש דברים יוצאי דופן -קולורטורות, צלילים גבוהים...- אם שמע אותם פעם אחת".
הסופרן האמריקאית מגדירה את עצמה כזמרת "פרפקציוניסטית". “אני תמיד לומד ומנסה להשתפר; יש הרבה דברים שנותרו לי לעשות והייתי רוצה לעשות מתישהו. הקול שלנו משתנה כי הגוף שלנו משתנה, הדבר החשוב הוא לנסות להשתפר. אנחנו הזמרים מחפשים את הטכניקה המושלמת, אבל ברגע שאתה מוצא אותה, היא נעלמה, כי אתה כבר מישהו אחר”. מסיבה זו, הוא מוסיף, למרות שכעת הוא מרגיש נוח יותר בחלק התחתון של קולו, הוא אוהב להמשיך לשיר רפרטואר קליל יותר ו"לשמור על הקולוראטורה והצלילים הגבוהים, כי אם לא, הם ייעלמו. ," הוא צוחק. "אנחנו הזמרים לא יכולים להחזיק את הכלי שלנו במארז וגם לא לשכוח אותו; אנחנו נושאים את זה איתנו, והכל משפיע על זה".
"יש פתגם באנגלית שאומר שההצלחה של לילה אחד לוקחת עשר שנים - הסבירה ליזט אורופסה-. כשאנחנו צעירים יש לנו פרס ואנחנו רוצים לעשות הכל; אנחנו לא יודעים להגיד 'לא' כי אנחנו לא מודעים למגבלות שלנו, וגם לא יודעים אם אנחנו יכולים לעשות דברים מסוימים או לא. כשהם רואים זמר עם פוטנציאל, התיאטראות רוצים לדחוף אותו כי הם רוצים אנשים יפים, אנשים רעננים ולהוטים. אבל אתה צריך להיות זהיר ולמצוא את האיזון; לדעת להגיד לא אתה צריך להגיע לנקודה מסוימת שבה לא קשה לך להגיד לא, ולשם כך אתה צריך ניסיון, בגרות ומספיק ביטחון כדי לדעת שאם הזדמנות אחת תיעלם, תגיע מחרתיים אחרת שתהיה גדולה יותר”. .
אי אפשר היום להפשט ממה שקורה. חלקית מסיבה זו, הוא מסיים את הרסיטל שלו ביצירה עליזה. "כבר יש יותר מדי עצב בעולם", הוא קונן. "אף פרפורמר לא יכול להשאיר הכל מאחור כשהוא עולה על הבמה. אתה לא לוחץ על כפתור והמוזיקה מתחילה, אנחנו לא מכונות. כל עצב, כל אושר, הולך איתך ומשתקף בקולך. לפעמים אני פותח את הפה ומוצא צליל אחר; הקול מושפע מהכל מבלי שנרצה בכך. ועדיף כך, כי אם אתה נושא איתך רגשות, הרגשות האלה יגיעו לציבור; אם אתה שר ללא רגש, למי אתה הולך להגיע? אבל באותו זמן אתה צריך להיות מסוגל לשלוט ברגשות האלה, וזה מושג באמצעות טכניקה".
הם לא הגיוניים היום, אומרת ליזט אורופסה, 'הדיוות' - "למרות שיש עדיין שתיים או שלוש כמו אלה מקודם", היא צוחקת-. "המושג הזה השתנה, וזה תלוי גם בציבור, איך הוא רואה כל זמר... אבל זה משהו מאוד אישי".
זמרת מסוג זה, ג'ואן מטבוש מתערבת בשיחה ואומרת כי "זמר מסוג זה היה בעל מושג מאוד אינדיבידואלי של הקריירה שלהם והאמין שהעולם סובב סביבם. היום כולם יודעים שאופרה היא מאמץ צוות ושיש עוד אלמנטים בסיסיים בדיוק כמו הזמרים; חייבת להיות תזמורת שנשמעת טוב, חייבת להיות דרמטורגיה מאחוריה, יש צורך בקשר של שותפות עם עמיתים. הם מודעים לכך אפילו עם המספרים הרלוונטיים ביותר במעגל הלאומי; כמעט כולם, מלבד שניים או שלושה שליזט אומרת, שהם כמו שמורת אפאצ'י ומי שהם היוצאים מן הכלל. לפני עשרים וחמש או שלושים שנה זה היה נורמלי למצוא דוגמאות כאלה בקרב זמרים ברמה הזו, אבל לא היום".
וזה שגם העולם השתנה בצורה סחרחורת, אם כי לא תמיד לטובה. לרשתות החברתיות יש הרבה מה לעשות עם זה, והאופרה לא זרה לעולם הזה. "הבעיה היא שיש כל כך הרבה תוכן: כל כך הרבה מוזיקה, כל כך הרבה סרטונים, שכדי שהאלגוריתם ישים לב אליך, אתה צריך כל הזמן לפרסם דברים באינסטגרם או בכל מקום אחר. אני מאוד פעיל ברשתות, אבל אם יש ריבים, אם יש מחלוקת, מספר גדול יותר של קליקים. לעתים קרובות ככל שיותר שטויות, יותר טיפשיות, יותר פופולריות. וזה לא מה שאנחנו רוצים. אני לא רוצה למשוך תשומת לב על משהו שאין לו שום קשר לעבודה שלי. אני יכול לשים תמונות מסוימות באינסטגרם שלי כדי להיות יותר פופולריים, אבל אני לא כזה".
אבל אפשר להגיע לציבור עם נושאים 'רציניים'. "לפני כמה חודשים שרתי רסיטל בפארמה - אומר הסופרן-. שרתי את ההדרן הרביעי שלי, 'Sempre Libera', מתוך 'La traviata', וכשהגיע החלק של אלפרדו, ששר מבחוץ [ולרוב מודחק ברסיטלים], קם ילד מהקהל והתחיל לשיר איתי. מישהו הקליט את זה והסרטון הזה הפך פופולרי. וזה היה משהו שלא היה מתוכנן. אבל זה הפך להיות מאוד פופולרי בסין, למשל, ויש לי מיליון עוקבים שלא יודעים כלום על אופרה, אבל התאהבו ברגע, בקסם של התיאטרון".
