אדריאן ראה בגרפיטי דלת פתוחה ליצירתיות שלו. זה שאין לו גפיים, לא מפריע לנער בן ה-15 הזה להתמכר למה שהוא אוהב: לקחת את הספריי או את העט הדיגיטלי והגרפיט כדי לשחרר את כושר ההמצאה שלו. "כשאני יוצא לטיול, אני מסתכל על גרפיטי; הם מושכים את תשומת ליבי", אומר 'דיוס', הכינוי שלו בעולם האחר שלו. תחי קורל דה אלמגר, עיירה קטנה בטולדו בת 5.500 תושבים. "מה אתה רוצה שאני אגיד! אם לומר זאת כך, העולם נראה כמו חרא מכיסא גלגלים", הוא אומר בטלפון, בחצי חיוך, כששואלים אותו על מצבו. "הייתי רוצה להיות בנסיבות אחרות, אבל אתה צריך להתמודד עם זה ככה", הוא מוסיף. לאדריאן יש דרגת נכות מוכרת של 97 אחוזים. בגיל שנתיים הוא איבד את גפיו עקב דלקת קרום המוח שהובילה לזיהום קטלני בדם. "עקב אלח דם כרתו את רגליו עד הירכיים ואת הידיים עד המרפקים", נזכרת אמו רוזה. היא מסכמת בכמה מילים את "המאבק" של המשפחה מול המינהלים להשגת סיוע כלכלי. "לדוגמה, היינו צריכים להילחם הרבה כדי לקבל מימון מלא עבור התותבות של אדריאן", הוא נזכר. בנו לומד בשנה השנייה של ESO בעירו, בבית הספר לה סאלה. אבל "הוא נורא" בלימודים, לדברי אמו, המענישה אותו באי שימוש בטלפון הנייד כשהוא לא עומד בהתחייבויותיו. וכאן נמצא חיידק האהבה של 'דיוס' לציור וגם לגרפיטי. "כשאתה לוקח ממנו את הטלפון הנייד, הוא מצייר אפילו יותר כי זה מה שמחזיק אותו", מודה אמו. מסיבה זו, כדי שימשיך לצייר, קנו לו בחודש יולי טאבלט דיגיטלי ובתחילת שנה זו נרשם 'דיוס' לבית הספר לאמנות עירונית לה מנצ'ה, אליו הוא הולך בימי שישי בצהריים לאחר שחייה. "אני טוב בשניהם, אבל אני אוהב יותר גרפיטי", מחייך המתבגר. "הוא יודע לבטא את זה בדרכו שלו" המרכז היצירתי לה מנצ'ה ממוקם בקינטנר דה לה אורדן, עשרים דקות נסיעה ברכב מקוראל דה אלמגר, ומוריו מדגישים את אופיו הנועז של אדריאן. "הוא ילד מאוד נלהב ל'מקדימה', מאוד שומר מצוות כאמן גרפיטי", אומר פרנץ קמפוי. הוא המנהל והמורה של בית הספר, המתגורר באופן זמני בלודז' (פולין), בירת אירופה של האמנות העירונית, לומד מציורי הקיר הגדולים וגם כדי לקדם את לימודי הדוקטורט שלו באמנויות יפות. "מעולם לא הכרתי מקרה כמו זה של 'דיוס'. זה היה חידוש, לא בגלל התנאים הפיזיים שלו, אלא בגלל העניין שלו ברצון ללמוד ובעיקר בציור", מדגיש המורה, שעזר לילד למצוא את הכינוי שלו. הוא טיפל באדריאן במשך חודש ונזכר איך אביו, מיגל אנגל, סיפר לו על התעניינותו של בנו בגרפיטי בכל פעם שהוא נסע לקינטנר דה לה אורדן ולפגוש את פרנץ, שגם חותם על ציורי קיר ויצירות אמנות עירונית באוכלוסיה זו של לה מנצ'ה. "ל'דיוס' יש יכולת התבוננות טובה מאוד וחוש ביקורתי ואמנותי שישי", מדגיש המורה שלו. “הדבר הטוב הוא שהוא יודע לבטא את זה בדרכו שלו, במיוחד בטאבלט כי הוא יכול לנוע על משטח דיגיטלי בזריזות מיוחדת; והוא גם מנסה לקחת את זה לקיר", הוא מדגיש. 'דיוס', מול ציור הקיר שבו הוא מתאמן בבית - תמונה באדיבות אדריאן לומד את טכניקת הריסוס יחד עם חמשת חבריו לכיתה. פרנץ אומר שלילד "קשה מאוד לנוע לאורך הקיר" והוא יכול לצייר רק באזור שלפניו. עם זאת, 'דיוס' מכיר היטב את הגדמים שלו ויודע להחזיק את התרסיס כדי להשתמש בו, "משהו שהעבודה על הטאבלט שלו עזרה לו", אמר מנהל בית הספר. כדי להשתמש טוב יותר בתרסיס, המורה שלו אלקס סימון הגה מתקן עם מקל ובוכנה שמחוברים למברשת. "אם זה מתאים לך להסתגל לגדם שלך, אולי אוכל לצייר משהו טוב יותר", מאמין סימון. "אני הולך לנסות את זה אחר כך", מבטיח אדריאן, שפתח חשבון אינסטגרם ממש לאחרונה. ציור הקיר שנעשה בקינטנר דה לה אורדן על ידי 'דיוס' וחמשת מלוויו בבית הספר לאמנות עירונית לה מנצ'ה. את הכינוי של אדריאן אפשר לראות על הקיר, מימין – ארתורו רוג'ו כרגע הילד מצליח להחזיק את הבקבוק בצורה אחת ולהניח את הפיה בצורה כזו שתאפשר לו להפעיל את הכפתור. "אתה לא יכול לבקש עדינות עכשיו כי אם זה כבר מסובך עם האצבעות שלך, דמיינו בלעדיהם", הכריז המורה. "אני אוהב לעשות אותיות ואני לא שולט בריסוס", מודה הילד, אסיר תודה להוריו. "אם הדו"ח הזה יעודד את דיוס היקר שלנו להמשיך בגרפיטי, הוא הולך להשאיר רבים מתרשמים, לא, את הדברים הבאים. הוא מוטיבציה והשראה לכל אחד.
