האשמה היא תמיד על האחרים: האופוזיציה, שהם מנהיגי הפיכה, השופטים, שהם פשיסטים, העיתונאים שמצביעים על זעמם, המשפטנים בספרד שאינם מבינים את כתב ידה של איירין מונטרו, ועוד פחות מכך הבוטה המשפטי שלו. מהסנקלים של מדריד, מאדם ממורסיה, מכל פסיכולוג שלא אומר להם מה שהם רוצים לשמוע גם אם ישלמו לו תוספת או יביאו אותו לעבוד במונקלואה. מהאידיות של מרץ, אפילו בדצמבר. מכל אלה שהשאירו את מלחמת האזרחים מאחור, על שלא רצו לשאוב עוד דם. מאלה שאומרים שמבזבזים כספים אירופיים על ביצוע מתיחת פנים לממשלה ושל אלה שלא רוצים שרק העצמאות החליטה על קטלוניה. האשמה נעוצה בעצמאים, שאינם עובדים מספיק כדי לתמוך בעשרים ושניים משרדים, בגדוד היועצים שהנשיא עוטה על ידי בית המשפט ובתביעה שהלאומנים עורכים עבורו כקיסר. כי פדרו סאנצ'ס לא רוצה להפיל את המלוכה ולשנות אותה לרפובליקה שהוא יושב בראשה... כדי להיות אחד צריך לעבור את החיים בעירום. שם הוא הולך עירום מבושה, עקרונות וכל חרטה. זו גם אשמתם של הפקידים, שאינם מבינים שהמשכורת לא משולמת על ידי המדינה – כלומר על ידינו – אלא על ידי פדרו סאנצ'ס. זהו סוף שבוע של חלונות אטומים, של זכויות נרמוסות, של חירויות שנפגעו. סוף השבוע של מעט הבושה. בליל הדמוקרטים הקבועים הבלתי רציפים; של החוקה, אבל לא הרבה... כי מאז יום שישי הממשלה זרקה את כל השרים והמסייעים שלה לשטף כדי להצדיק את כל הזוועות שלה במספרים של ריבונות עממית. האשימו את האופוזיציה בהיותה מתכננת הפיכה על כך שהיא דבקה במה שנכלל ב- Magna Carta והחוקיות הנוכחית היא רפובליקאננרה. מתוך ספר שנה ראשונה של עריצות שמורכב, למי שלא מכיר, הצבעה והפללה. לכן הם כל הזמן מדברים על ריבונות עממית תוך שהם מפוצצים את הסדר החוקתי, הפרדת הרשויות וכל שמץ של עצמאות בכל אחד מהאיברים המרכיבים את המדינה. הם חוזרים הרבה על ריבונות עממית כי זה לשון הרע להימנע מלומר שכאן הם עושים רק רצון של אדון במקום מה שהעם מצביע. משהו כמו עריצות נאורה אבל לא מוארת, כי פדרו למד גם את זה. ביום שישי בבוקר במטה ה-CEO, סגנית נשיא הממשלה, נדיה קלווינו, אמרה שבשנה הבאה היא מבקשת רק קצת מזל. והוא אמר את זה בלי בושה או סומק. המזל שלנו אם כשיסתיים בית המחוקקים נשאר לנו מה להציל.
