השלט הראשון נמצא במסלולם של שחפים. הטרבולות שהותירו רגליהם בחול מתרבות במעין מנדלה ארעית שמתעלמת משרידי האנושות שנותרו אתמול על השעוונית על החוף. הפסגות תפרו את הים, יצור אוכל כל שבולע את כל השאריות שלנו: פלסטיק, נייר, סטייק לחם, קונכיות גרעיני חמניות, המוט השבור של המטריה, עור האבטיח, צלוחית הליטר, הכוס, החיתול עם העומס שלו, הישבן, קקי הכלבים -אסור לכלבים בחוף שלי, אבל עדיף לחשוב שהקקי שייך להם- הקרטון האדום, המגבון האינטימי, הקומפרסה... ההליכה עם עלות השחר לאורך החוף הוא נדנדה של זוהמה שהגאות בולעת בקיבה האוקיינוס. החוף הוא ניקוז שדרכו אנו יוצקים מטען עצום של גסות רוח. ובבדידות השחר, הים הוא מראה שמקרינה עלינו את כל הפגמים שלנו. מבאס ללכת בעקבותינו. עם עלות השחר על החוף אין דתות ירוקות. יש אוטופיות שחורות. המצב האנושי הוא הרסני. ולא משנה כמה סיסמאות יביא לנו ההד, שימור המערכת האקולוגית שלנו הוא רק שטיפת מצפון. אי אפשר להכליל, להסכים, כי יש הרבה אנשים עם מחויבות סביבתית מאוד חזקה. אבל כשיוצאים משביל התעמולה ונכנסים לעולם האמיתי, עומדים פנים אל פנים עם המתיחה. יש מרחק צדדי בין מה שאנחנו רוצים להיות לבין מה שאנחנו. אנחנו חזירים. כל אחד לעצמו. מחוף גן העדן הקיצי שלי מתחלק הפה שמרוקו נותנת לאוקיינוס האטלנטי במערב כאילו הארץ בורחת ממזרח. טנג'יר היא הסקלרה של העין של אפריקה, תמיד מביטה מבעד לווילון של אירופה. והמצר המשתולל מפצל את העולם לשתי בריכות, שתי רוחות, שתי יבשות ושתי תרבויות. אבל שחפים קושרים את הכל ביחד. לפני כמה שנים הייתה להם יותר עבודה שם. עכשיו הם מתעוררים כאן על ההריסות שהותירו אלה של הצד המתורבת כביכול. כי מתחת למפת המטריות הרבגונית הים גוסס, מכונת מזל של התמכרות ההימורים הקיץ שלנו.
