חואן רמון חימנס היה בן 19 כשאביו מת. מאותו רגע השתחרר בו משבר שממנו לא יתאושש לעולם. הוא היה האיש הרגיש מדי שיום אחר יום הפך לאובססיבי לפחד למות. לא הייתה מנוחה, כל חוסר התאמה מינימלי הרגיש כמו איום, כל חריגה כמו מדד של טרגדיה עצומה. כשהגיע לגור במדריד בפעם השנייה, ביקש מרמון גומז דה לה סרנה למצוא לו פנסיון ליד בית הבראה. מאחיו אנו יודעים שלפעמים הוא מסמר את הדלת למשקופים של המסגרת כדי שהמוות לא יוכל להיכנס, ומה'יומן האינטימי' שלו יש לנו חדשות על כל פתולוגיית הפסיכומטיזציה: התכווצויות שרירים, סחרחורות, הקאות, עייפות. במשך זמן מה היא החזיקה גוש סוכר בכיסה כי האמינה שגירעון בגלוקוז יגרום לה ל'הלם' עם השלכות קטלניות. הוא טען שיש לו מחלת לב מולדת וקיבל תרופות באופיום, ברומיד וספרטאין. כוח מסוכן אבל מעבר לתיאטרון הזה של היפוכונדריה ונוירוזה עלינו לראות את חואן רמון כפי שאנו רואים את הולדרלין, קלייסט, לאופרדי, ניטשה או פסואה, כמי שנזרק לכאב, נשלט על ידי כוח מסוכן החורג ממנו. הדאגה שלו, הטירוף שלו הוא שהוא תמיד פחד מחוסר השלמות של החיים ומהעצומות המוחלטת של המוות, כי הוא ראה באותו 3 ביולי 1900 כמה הכל היה שביר, רק קצת חול שהונצואלי העביר מהגבול נתראה מאוחר יותר . אנו יודעים שלפעמים הוא נעץ את הדלת במשקופים של המסגרת כדי שהמוות לא יוכל להיכנס 'אל מאל דה חואן רמון' הוא, אם כן, זה שמרגיש עד כמה כל חייו יכולים להתמוטט בשנייה שתבוא , והאובססיה שלו והנויראסטניה שלו היא לדעת שהמספר שלו כל כך חלש שהוא יכול להפוך פתאום לקומץ של אפר. חואן רמון, לעומת זאת, הוא זה שמסתכל על המצוק ונבהל, זה שמהרהר כיצד התהום מנסה לבטל אותו ושואף להציל את עצמו. לא תוקן כראוי שכל עבודתו מתחילה מאותה טרגדיה, בנויה מאותו רוע. האיש שחושב על אמו וחושש ללכת לפגוש אותה במוגר כי הוא עלול למות באמצע הטיול ההוא, הצליח להפוך את השירה להרפתקה לקראת המציאות, למפלט נגד היסודות ונגד השבריריות הזו של להיות בעולם. . אופי עבודתו שואף להוציא אותו ממנה ולהכניס אותו להרהור. היכן שהרהר בדברים שלו, יופי של דברים והילה של נצח שמעבר לסופיות שלו. נוח לראות אותו נלחם כדי להפוך את העולם לספירה גבוהה יותר, להפוך את התחושה והמחשבה למעשה הרואי מעבר לחור העצמי שלו. תמיד במשבר, תמיד על סף קריסה, תמיד לא יציב בעצבנות, הוא עשה את המילה לא לסדק של כאב אלא חיפוש כדי לשכך, להתעלות מעל הכאב עצמו. כלוא בכזו חרפה מול מוגר שלעג לו, חואן רמון מצא מקלט בשמים מלאים בכוכבים ובתחת אידיאלי מסכן; מול מדריד באו אותם משוררים צעירים להילחם בו באלימות ובבוז, הוא נשאר לבדו, במרחק, בידיעה שהוא נפרד; מול מדינה במלחמה, חואן רמון חולה על עצמו הולך עם צמיד הצלב האדום נותן מחסה לילדים ומאכיל אותם מכספו. "יש לך רק מצווה אחת, תהיה טהור", כתב ניטשה ומתוך סערת חייו הפנימית, מכל דרכי הסבל מהרוח הזו, מעצם חולשת חושיו, עשה חואן רמון את הביוגרפיה שלו ואת ספרותו. רגע של עוצמה מוסרית, רגע שממנו מוצב האדם בשיא העולם. השירה שלו רודפת תמיד אחר הארה, העקבות של אותו אלוהי שנמצא בכל אדם, שהוא בעצמו. הקריאה בו מפייסת אותנו, אנו מתנחמים בדבריו כי אנו יודעים שהם נולדים מאותו קונפליקט, מההתרסה ההיא מול הפחד להפסיק להיות. לכן השירה שלו היא ההיפך מהמוות, היא אוסף של מציאויות, דרך להרחיב את החיים, להגביר את המודעות לדברים, הרבה. הוא חי שבעים ושבע שנים. בדרך זו או אחרת, האשליה הנקראת שירה ריפאה אותו, השירה עבורו הייתה דרך לכבוש את הטריטוריה של הרגשות, של הרגשות, דרך ליצור מוסר שבאמצעותו ניתן לחיות את החיים בצורה פואטית. אתה צריך לדמיין אותו ברגעיו האחרונים, בגלות בפורטו ריקו, בזוי.
