הוא חלק ממה שמכונה הפיגורציה החדשה של מדריד, יחד עם מספרים כמו גיירמו פרס וילאלטה, לואיס גורדיו, אלפונסו אלבסטה, קרלוס אלקולאה... שרובם לא נולדו בבירה. מנולו קג'ידו (סביליה, 1946) בילה 14 שנים במדריד. "הייתי בין קולגות, קולגות, וזה הספיק. זה היה שלב משמח ומעניין מאוד", הוא העיר. האם ההיסטוריה הייתה הוגנת כלפי אותה קבוצת אמנים? כי הציירים הספרדים של שנות ה-70 קצת נשכחו. "הדברים האלה קורים", הוא אומר בהתפטרות. יש לו יותר מ-5 עשורים של עבודה מאחוריו, באמצע הדרך בין פופ לאקספרסיוניזם.
'בלי לצרוך', מאת מנולו קג'ידו (המרכז האנדלוסי לאמנות עכשווית, סביליה) ארנסטו אגודו
מוזיאון ריינה סופיה מקדיש לו רטרוספקטיבה עד ה-16 במאי 2023, 'מרחק ללא מידה'. הוא מפגיש מאה שנים של ציורים המתפרשים על כל הקריירה שלו. משחור קפדני, מכף רגל ועד ראש, האמן מנוגד לציורים רב הצבעים התלויים בארמון. לא הכל. ביניהם, אחד מ-2014, בקושי יש צבע. זה נקרא 'סוף', אבל המילה נראית הפוכה. בתחתית הבד יש כיתוב: "בציור שים קץ, לציור יש סוף אינסופי". "זו תערוכה בלתי נשכחת במיוחד עבורי, כי איתה היא סוגרת את כל מעגל העבודה שלי. הם קנס. הווילון נופל. הכל עומד להתחיל מחדש". והוא מספר על וידוי אינטימי: "במשך עשר שנים לא רציתי ולא יכולתי להראות את עבודתי לאף אחד. עבורי זה בלתי מוסבר. העבודה הבאה שלי היא בלתי נתפסת. בפעם הראשונה אני מצייר בלי שיש לי מושג מה אני עושה".
גבר צעיר, לפני 'הציור', 2002 (אוסף פרטי) ארנסטו אגודו
מפתיע שזה המצב אחרי קריירה כל כך ארוכה ופורה. האם זה בגלל חוסר ביטחון? "אוֹ. חוסר ביטחון, תמיד. אין לך שום דבר בבעלותך. תהליך הציור הוא איכשהו התאבדות. הציור הורג את הצייר, הופך אותו לאחד מכולם. אותו דבר לגבי כתיבה. זהו צייר נוסף, כהטרומונית, שמו הוא Nadir [נקודת הכדור השמימי מול השיא]. חלק מציור שעשיתי: 'אפריטיף בבר עדן'. אני כבר נדיר וזה הגיגים שלי". יש במילים שלו משהו אפוקליפטי, זה כאילו הוא נפרד מהקריירה שלו. ומנולו קג'ידו: "איכשהו אני נפרד ממנו, כמעט גורם לי להרגיש מאושר".
'ללא מילים', מאת מנולו קג'ידו, 1977 (מוזיאון לאמנות עכשווית של מדריד) ארנסטו אגודו
קשה היה לבחור מאה יצירות, שכן מנולו קג'ידו הוא צייר בלתי נלאה והפיק עבודה רבה, שלדברי האוצרת היא "כמו שדה מלונים". "העבודה שלו רצינית מאוד, בעקביות רבה", מייעץ מנואל בורג'ה-ויל, מנהל ה-Reina Sofía. הוא צלול וקפדן. אין אחד, אלא הרבה מנולו קג'ידו. הרעיונות והאובססיות שלו באים לידי ביטוי בתערוכה, שבה תלויות סדרות וקבוצות של עבודות בפורמט גדול. ולסקז ("הצייר הקונספטואלי ביותר של האמנות הספרדית", לפי בורג'ה-ויל) נוכח לאורך כל הקריירה שלו. הוא מופיע בציורים כמו 'Partida de damas' ומהרהר עליו ב'VerazQes', מ'La fragua de Vulcano', 'Las hilanderas' ו-'Las meninas'. Velásquez Cubed: ציורים על ולסקז בפאלאסיו דה ולסקז, בתערוכה שאצרה ביאטריז ולסקז. הדבר היחיד שחסר הוא שמחר הם נותנים את פרס ולסקז. אבל הוא לא מתעניין רק במאסטרו הסבילי. ב'30 נורות' הוא מחווה את תולדות האמנות: פיירו דלה פרנצ'סקה, אינגרס, גויה, סזאן, פיקאסו, מאטיס, וורהול, בייקון...
מהציורים הזוהרים של שנות ה-80 ועד להתנגדות לחברת הצריכה של שנות ה-90: תוויות מוצרים, הצעות סופרמרקט, נייר עיתון... ביצירתו המונומנטלית 'לא נצרך' (1997-1999) הוא מעורר צריכה עודפת. שלו הוא ציור שמדבר על ציור, אבל בלי קליטה עצמית. היא מעמידה את הצייר, את הציור ואת פעולת הציור על אותו מישור. הוא ניגש לעצם הציור וחקר בצורה מפוכחת את האפשרויות הפלסטיות של הציור. יש ציור ציור וציור מצוייר. הוא מתעניין ביחסים בין מחשבה לציור. כמו כן, מתמטיקה (Möbius), פילוסופיה (ניטשה, היידגר, לאקאן, בטאי), שירה... שום דבר לא זר לו. הסקרנות שלו היא אינסופית.
