לבטי מיסיגו, הסבתא של האירוויזיון, יש הכל. ואם היה חסר לו משהו בתחום ההכרה, כמו כיכר עם סונום, אז יש לו את זה כבר בגיל 84. בשבת הקרובה תראה הגברת עם שיער הובנה את חלומה מתגשם, ליד הבית שבחרה למקומה בעולם, לפני עשר שנים, בבנאלמדנה. הזמרת, לרגל מחווה זו, ערכה ראיון ל-ABC, בו היא מספרת על חוש החיים. "איך יכולתי לדמיין כל כך הרבה אושר? כשאני אלך, אנשים יזכרו אותי מסתובב בסיבוב הזה. אני מתרגש. יש לו סירה מול הים.
הים ההוא, אשר חיפשתי כל חיי לחיות בו: נולדתי בים, ואני גר בים. לפני כמה ימים גם זכיתי בתואר אשת השנה. כל כך הרבה אושר לא נכנס לחזה שלי. חיי היו אמנות, ומה שאמנית הכי רוצה זה שאנשים יאהבו אותה, שהציבור יזכור אותך, בנוסף לשירים, על החיבה כלפיך, וההכרה הזו שהיא העניקה לי בנאלמדנה גורמת לי להרגיש מאושרת. שלם", היא אומרת. התאגיד העירוני של עיירה זו בקוסטה דל סול רצה להכיר רשמית באומן זה שחי בבנאלמדנה מאז 2012, ונשא את שמה של ספרד על במות ברחבי העולם, והשיג אבני דרך אמנותיות כמו להיות במקום השני בפסטיבל דה האירוויזיון ב-1979, זכה בפסטיבל הזמר של בנידורם ויופיע באולמות יוקרתיים כמו תיאטרון אולימפיה בפריז.
בטי מזכירה לנו בראיון שערכנו איתה, כמה רחוק וכמה קרוב התאריך הזה של 2012. קטלני. גרנו במדריד ושאר הילדים ראו אותנו בוכים הרבה, אי אפשר להגיב למכה כל כך קשה. אז הם שינו את הנוף והתעוררו לחיים בקוסטה דל סול. והנה נשארנו. בנאלמדנה שלנו נתנה הכל", הוא אומר. וזהו שבטי חוגגת פעמיים, רק השנה, היא חוגגת את חתונת הזהב שלה עם הגבר של חייה, בעלה פרננדו מורנו: “כל יום אנחנו מקדישים שיר אחד לשני. אנחנו חוגגים את יום השנה הזה, זוכרים את כל מה שחווינו ב-50 השנים האלה, דרך אחרת לחיות... אני עם אותו גבר והוא עם אותה אישה". סוד הדו-קיום הטוב הזה הוא תעלומה עבור בטי. "אני לא יכול לתת לך נוסחה כי אני לא יודע אותה. פרננדו ואני התווכחנו כמו כל זוג לאורך השנים. אבל ידענו לתת לעצמנו את מקומנו". הזמר נעשה נוסטלגי כשהוא נזכר בפסטיבל השלום ההוא בויאדוליד, ב-1971, בו פגש את "הסביליה הכי מצחיקה בעולם". "מאז לא נפרדנו. בנוסף לחצי הטוב יותר שלי, זה המשלים המושלם שלי. היינו במקומות רבים ותמיד היה לי שקט נפשי שבעלי בילה את כל הקריירה האמנותית שלי ומעולם לא הייתי צריכה לדאוג לכלום", היא מוסיפה. למרבה האירוניה, כעת לרגל יום השנה הזהב שלו הוא אומר לנו כי: "היחסים בינינו היו תחושה מוקדמת, ביום שבו נפגשנו שרתי שיר מהארץ שלי, שאומר משהו כמו, בוא אל זרועותיי האפלות, בוא אל הישות שאוהבת אותך. "אוהבים... ומכיוון ששם המשפחה של פרננדו הוא מורנו, הוא חשב שהוא מאלתר לו את זה ותראה, כבר חמישים שנה ביחד".
"בנאלמדנה נתנה לי הכל"
האני השני שלו, פרננדו, כתב עבור בטי שירים בעלי תוכן רב לתקופות שהיו אז: 'יש לך בן שלך' או 'החלק הראשון שלך' היו דוגמאות לכך. "בארגנטינה ובכמה מדינות אחרות באו לאסור אותם. השירים שלי מספרים את כל זה: התחושות של ילדה כשהיא מסתכלת במראה ומגלה את המיניות שלה, לידת התשוקה, המחזור הראשון...", היא אומרת.
קוביד וללא קוף של במה
בטי מודעת לכך שהיא דמות מצליחה. אבל היא מעולם לא התעניינה בתהילה או בפיצול. "תראי, אף פעם לא אהבתי להיות קורבן, וגם לא גיבורה. אני אוהב שהעבודה שלי זוכה להכרה; אבל מעולם לא התעניינתי בתהילה ובפילוג, ועוד פחות מכך במכירת האינטימיות או הכאב שלי, לא היה אכפת לי מכסף זול. הגברת הגדולה של התוכנית מתרגשת כשהיא נזכרת במעוזים שמקיימים את דרכה: "יש עצה שאמא שלי נתנה לי יום אחד: 'אל תבסס את האושר שלך על דמעות של אישה אחרת'. אבי גם נתן לי עוד זיכרון חכם מאוד: 'כבודה של אישה הוא כמו כוס שמפניה, שכאשר אתה מרים אותה אל הפה בנשימה, מתערפל. זה אומר הכל".
בטי מיסיגו, באירוויזיון, ב-1979
לדיווה מקוסקו יש זיכרון נפלא בגיל 84: "ושהקוביד משאיר אותך קצת מוטרד. עברתי את זה ועכשיו אין לי ריח ואין לי חיך. אני מאוד מפחד מהתסיסה הזו ואני מאלה שלא מסירים את המסכה”. ילד נוסף שלה עובר כעת את המחלה: "שלושת הילדים שלי כבר הפכו אותי לסבתא רבא, יש לי שני נינים ושבעה נכדים. מקרה לגופו. וכולם אוהבים לעשות 'לה, לה, לה' לסבתא”. וזה שבטי תמיד חיה את קיומה, פריטידה במפתח הגש. אחת מדודותיה הייתה זמרת אופרה, קרובי משפחה אחרים ניגנו בכלי נגינה ושרו במפגשים משפחתיים, "והכי יפה זה שכולן עשו את זה ביחד, והמוזיקה תמיד איחדה אותנו". מאז שעזבה את הבמה ב-2015, בטי מנהלת חיים מלאים מאוד: "לומר לך את האמת, אין לי חליפת במה. אני ממשיך לשיר עבור חבריי ובאירועים מיוחדים שנשמתי מבקשת. למשל, בשבת הזו כשהם ישימו את הגזיבו אני אשיר שני שירים. ולפעמים אני עושה קצת התעמקות בתוכנית שמשעשעת אותי, כמו להיות מורה לפרודיה עבור נטפליקס באחת מהן להיות חלק מ'הפיכה' בסדרה La casa de papel והרבה אנשים ראו אותי".
קוביד עבר. עכשיו אני לא מריח ואין לי חיך"
שאנל והאירוויזיון
בטי הלכה על רקדנית. אבל אם היא הייתה מצליחה בעולם הבלט לעולם לא היינו מגלים אותה באירוויזיון, דור אחר דור: עם הזמן אתה נותן לה תשובה למה זה היה צריך לקרות. תודה לאל שהיה לי קול והקנטה שלי הייתה האומנות שלי". ועם אלה, הפרואנית, בטוחה מאוד בעצמה ובשירה, נסעה לירושלים כדי לחלוק על הכל. הזמרת הופיעה בספרד בשנת 1979 באירוויזיון שם הגיעה למקום השני. הוא אישר להיות אחד הפייבוריטים הגדולים, עד כדי הובלת ההצבעות עד לרגע האחרון, שבו שתים עשרה הנקודות ההיסטוריות של חבר השופטים הספרדי סיכמו את ישראל כזוכה בפסטיבל. "האירוויזיון היה חשוב לי מאוד, הוא פתח לי עולם נהדר של בידור וזו הייתה חוויה בלתי נשכחת, בנוסף לאהבה שקיבלתי". עכשיו כשהוא יוצא לרחוב, אנשים עדיין עומדים מולו ומזמזמים לו: "...אם כולם עשו שיר שדיבר על שלום, שדיבר על אהבה...". אחרי ארבעים ושתים שנה, אנשים הכינו שיר הלל לנושא שלו ושרים לו אותו בחיבה ובכבוד: "תראה את המילים, כמה יקרות בזמני מלחמה אלה, כשהכל היה יכול להירפא באהבה. כבר באותו יום בישראל היה משהו שונה באווירה. אז אירוויזיון היה משהו אחר מה הייתה ההצלחה שלי? היו מרכיבים שונים, מהשמלה שלבשתי, התסרוקת של האפוד הגדול הזה, הילדים שליוו אותי שהיו חמודים, המוזיקה כל כך קליטה, שעכשיו אפילו הנכדים שלי שרים את זה... היה קצת מהכל. בטי מודעת לכך שהאירוויזיון הוא כבר לא התחרות של פעם, שבה משפחות עמדו מול הטלוויזיה ועט ביד, הם השמיעו שמחה לנחש את הזוכה. "אני אוהב לשים יורופאנים, השתחווה להם לפני כמה שנים בגאווה הומו, הם גרמו לי לבכות. הם ממשיכים לעשות את האירוויזיון נהדר. עבורי זו זכות להיות מוקף באנשים צעירים שגורמים לך להרגיש את החיים עם יותר אנרגיה", אמר.
לאורך כל הראיון שאלנו את בטי לגבי שאנל, הזמרת שתייצג את ספרד השנה באירוויזיון: “טוב תראה, אני לא אוהב אותה. זה בסדר, היא מאוד יפה, קצב מדהים בתור קובנית. יהי רצון שנביא הצלחה. אני אומר שהשירים צריכים להיות מזמזמים וקליטים...אני רק אומר את זה". האמנית לא משתמשת ברשתות חברתיות, היא לא אוהבת אותן: "בעלי הוא זה שאחראי על כל זה, מה גם שאני אפילו לא פותחת את המחשב; אם אני צריך לגלות משהו, הוא שולח לי את זה, כדי שההצבעה באינטרנט אני אפילו לא יודע איך זה הולך. קוסמת הבמה החליטה לפרוש לפני שנים ולהישאר בבנאלמדנה, שם היא מרגישה שהיא עוד אחת, בארץ שאינה שוכחת אף אחד: "אם נולדתי מחדש, הייתי מתמסרת שוב למוזיקה. זה המקצוע שלי והרגשות שלי. לכל החיים".
