כאוס בהופעה של מארק אנתוני במדריד

המשך

זה היה אדיב ביום שלישי הזה מארק אנתוני. לקונגרגו יש 25.000 איש באייפמה וכמובן, הכאוס בכניסה היה כזה שעשה לנו את החסד באיחור של חצי שעה. התלונות ברשתות החברתיות היו רבות, מדברים על 'הונאה' ו'הונאה' בקלות. המארגנים ממותגים גם כ'נבלים'. וזהו שגם בכניסה וגם ביציאה התרחשו תקריות רבות. כיכרות הגישה חסומות, אנשים מפגינים ומאשימים את איפמה ואיוסו... ושני שוטרים על כל קילומטר של פקק. בסופו של דבר, 25,000 האנשים בחניונים הסמוכים התאימו אבל אנשים רבים נכנסו למקום כשהקונצרט כבר התחיל.

אז, במנוסה, ללא הסמכה ונאלצתי לזרוק סיגריה מעשנת על הרצפה כשנותרו לפחות 15 סנט לחיות, יכולתי לשמוע את התשואות המבורכות: 'בבית' פורטוריקנית.

חיפשתי את הכניסה שלי עם 'Valió la pena' ברקע, הצלחה בין-דורית מתאימה לפתיחה. אנתוני לקח בית (כואב) במטרים על הנייר, אבל אז הוא עמד במשימה. עם זאת, עם כל הבעיות בעולם (ראות לקויה, אנשים שלא שמעו טוב בשורות האחרונות, מלבד פקקי הכניסה והיציאה המוערים...) הן תוצאה של החלטה גרועה של האמרגן אשר החליטה שאיפמה תתאים למספר הזה של אנשים. טעות צפויה אבל זה קלקל את הערב ליותר מאחד.

הניו יורקר/פורטו ריקני עשה קריירה בחצי מהעולם עם הצלחה מסחרית חסרת תקדים, בהיותו הסלסרו שמכר הכי הרבה אלבום על פני כדור הארץ (30 מיליון עותקים). הוא אמנם לא צריך תירוצים כדי להגיע למדריד כדי לשיר, אבל אתמול הציג את יצירתו האחרונה 'Pa'lla voy', שעוקבת אחר קו קריירת ההקלטות שלו. רק ההומוני נשמע מהאלבום, רוטב נכון מסורתי.

לפעמים, בהשפעה קדומה של הגילדה, הוא חושב שאמנים מסוג זה הם מוצרי סטודיו שנמקים על הבמה. הפורטוריקני הזה הופיע אתמול שזה לא המקרה שלו, פיקד על הלהקה, אכל את הבמה וחשף את ה'זרימה' הקריבית שיש לאנשים שיודעים להזיז את הירכיים.

זה סגנון, שאנשים עצלנים קוראים לו לטיני, קשה למוזיקאים. עשרים כלים על הבמה, התאמות אנרגטיות שאין בהן כמעט מנוחה, קווי הקשה רבים שחוצים... מההרכבה המושלמת של הלהקה מגיע ה'משהו' הזה שגורם לך לרקוד. ואז מחיאות הכפיים מגיעות לאנתוני... הו, חיים.

משהו מאוד מאוד יוצא דופן לראות הוא סולו גיטרה ארוך בשירים האלה. חמש דקות משעון הווירטואוזיות של מריו גוינו עם מארק אנתוני נזרק לצד זה דבר של פעם בחיים. רגע נהדר לגיטריסט המוכשר.

השיא המוזיקלי של הקונצרט היה גרסה נפלאה של 'ואיך הוא?' אנתוני, אלגנטי ומפתה, שר בחוכמה של מישהו שיודע שהחיים לא מסתיימים בשברון לב ושהלב יכול לעמוד בכמה שברים.

בניגוד לכך, ובגלל שאמנים הם כאלה, הדבר הבא היה הרגע הנמוך ביותר שלו בערב. ממש חבל, כי השיר, '¿Qué price está el cielo?', הוא אחד היצירות הטובות ברפרטואר.

הציבור שר את כולם מלבד החדש. תיארתי לעצמי שהאישה שהביעה את התסכול שלה באמצעות אינסטגרם ישיר כשהיינו תקועים בסיבוב ואלדיבס תקפוץ כשההדרנים יתחילו ותקליט לעצמי, שוב, שלמוזיקה יש משהו מיוחד.

הסלסרו הכי בינלאומי נפרד מעיר, שלנו, עם 'Vivir mi vida', שאזלו כרטיסים, עמד בתור שעתיים ושימש כמקהלה בשירים רבים. הוא צעד כמו הגדולים, בלי הרצאות כבדות או אשליות של הוד והערובה שבדרכו שלו הוא אחד הטובים בעולם.