המשך
ביום כמו היום, לפני 210 שנה, פרסמה ספרד את החוקה הראשונה שלה. חוק באיון היה מפה מוענקת, הוא לא התרחש בספרד, ופחות מכך הוא נבע מהאומה הספרדית. למרות התקופות המאוד קצרות שבהן זה היה בתוקף, האור של פפה עדיין מאיר עלינו. זה המקום שבו האומה שלנו פרצה להיסטוריה, שנשמעה כעם ריבוני, באמצעות המאמר הראשון הבלתי נשכח שלו: "האומה הספרדית היא המפגש של כל הספרדים משני חצאי הכדורים."
תהליכי האמנציפציה חיסלו אותו עד לאסון הגדול של 1898, אשר מרירותו תגרור דורות של אינטלקטואלים. הביטול הראשון של פפה הגיע ב-1814 ביד המלך העבריין. האמנציפציות עצמן
זה היה אפשרי ללא מידת השפל של קרלוס הרביעי ופרננדו השביעי, אשמים בוואקום כוחני שרק העם תיקן על ידי עימות עם חיילי נפוליאון. מתוך ה'חונטות' שבהן התמלא החלל, שהורחב לאמריקה, יצמחו כוחות חדשים שהקריאולים לא ינטשו עוד. כן, הקריאולים; הילידים הספרדים לא היו בדיוק האימפולסיביים של העצמאות.
ירד הרבה גשם. ספרד כבר לא בשתי ההמיספרות, היא לא קיימת מתחת לקו המשווה. אם ניקח את המרידיאן כקו המפריד, נמשיך באותו חצי כדור מערבי, תופס ממד ניכר, ארבעים ממה שהיינו כאימפריה. אנחנו גם המערב במובן אחר, מעניין יותר: יש לנו דמוקרטיה ליברלית. הערב העיקרי לכך שנמשיך כך הוא השתייכותנו לאיחוד האירופי יותר מרצוננו. אנחנו לא נראים היום נחושים להגן על חירויות כמו הדור שהציג אותן.
לא רק כאן נמצאים הכוחות שדוחפים את הדמוקרטיה הליברלית לעבר צורות מעוותות, לעבר אוטוקרטיה, לקראת טשטוש המאפיינים המגדירים של מדינת החוק הדמוקרטית: חלוקת סמכויות, שוויון בפני החוק. הנטישה ההדרגתית של עקרון השוויון הליברלי בחתירה ל'עקרון השוויון' המתורגם בפועל לאפליות 'חיוביות' אינסופיות יכולה להיחשב כתופעה מערבית. כל אחד מהם מפלה לרעה את מי שאינם שייכים לקבוצת זהות זו או אחרת. אולי נוח לזכור כאן את בעיית הפמיניזם של הגל הרביעי, שכופה את עצמו על פמיניזם של תוצאות. הפמיניזם החדש ימחק נשים באותה מידה שבה ההגדרה העצמית המגדרית מתקדמת. אולי זה גם נוח להדגיש, כמו לעתים קרובות, את המובן מאליו: נשים אינן שייכות ככאלה לקבוצת מיעוט כלשהי, שכן הן נוטות להיות מחצית מכל אוכלוסייה גדולה. דברים של חוק המספרים הגדולים. לכן אינני כולל, אם יש צורך להבהיר זאת, את המדיניות הפמיניסטית האמיתית בין צורות האפליה החיובית של קבוצות זהות. בנוסחאות הפשרה המושכלות נמצא הפתרון לבעיות שנותרו שם פעם שוויון בפני החוק היה עובדה, וגם פעם עיקרון כזה שילב יישום של מדיניות שוויון הזדמנויות.
עלינו להתעקש: אין זו תופעה ספרדית גרידא, אפילו לא מרחוק, הסתרת עקרון השוויון הקלאסי להמירו לעקרון של שוויון, המובן כהפליה שיטתית לתיקון הטיות. משהו שאינו מתיישב עם שוויון ליברלי, כפי שתיאורטיקנים של זהות יודעים טוב יותר מכולם. למרבה הצער, ספרד אכן בולטת בצורה אחרת של חיסול הדמוקרטיה: הקמת סטטוסים שונים לטריטוריות שונות. כדי להשתמש בנוסחה האקספרסיבית והנכונה, 'אזרחות המעמד הראשון, השני והשלישי' מתגבשות בספרד. איזה מהם יש לך?
זה תלוי בעוצמה שבה הקהילה שלך ניצלה פוליטית את המוזרויות שלך. או איך זה מתייחס למי ששפת האם שלהם ספרדית אם יש שפה רשמית אחרת. למעשה, הם מחסלים את הספרדית מהמרחב הציבורי בכל מצב. תמיד בתירוץ ששפת המיעוט הרשמית היא 'שלהם'. פסול הוא אפוא הרוב והנפוץ. כן, Feijóo גם נהג באפליה כזו.
אל תשלה את עצמך יותר מדי לגבי האפשרויות ליישר את המצב. כמו תיעוד שרוט, הלאומיות הפריפריאליות השונות (בין אם הן מזהות את עצמן ככאלה ובין אם לאן) מתעקשות שהן יגנו על השפה שלהן, וינפו בבריאות המצוינת של ספרדית או קסטיליה. זה לא משנה, הרבה פעמים מזכירים להם שממשלות לא כאן כדי להפעיל הנדסה חברתית אלא כדי לנהל את ענייני הציבור. לא משנה כמה מתעקשים שזכויות שייכות לאזרחים, לא לשפות, טיעון שכל דמוקרט צריך להיות הגיוני. כן, ספרדית מדוברת על ידי כמעט שש מאות מיליון אנשים ובריאותם מעוררת קנאה. אבל לסטודנט מקטלוניה אין, בפועל, כל זכות ללמוד בשפתו. היחידים משתתפים בתיאוריה: רבע משעות ההוראה חייבות להילמד בספרדית. כבוד או לא להחלטה הדיסקרטית ההיא של בית המשפט לחוקה יהווה אינדיקטור טוב לרגע העיוות של הדמוקרטיה שבו אנו נמצאים.
"הריבונות שוכנת במידה רבה בעם [כלומר, ב'כינוס כל הספרדים'] (סעיף שלישי בחוקת 1812). "הריבונות הלאומית שוכנת בעם הספרדי". (סעיף 1.2 לחוקת 1978). יותר מיורשים של קאדיס, אנחנו אותם אנשים 210 שנים מאוחר יותר, שכן הסובייקט הריבוני זהה. בואו נעשה את עצמנו ראויים לכך. יחי פפה!
