קרליטוס, שאהב את ארצות הברית ובסופו של דבר התפנה בדיינר באוקלנד. מרסלה, שחקנית כושלת שגבר מחפש לה תליונים במשך שנים רק כדי לישון לידה. אל צ'ינו פאג'רס, שאוהב את הכלב שלו כמו את האקדח שלו. פולה, שהיא בלונדינית, אבל רוצה להיות שחורה. טוני, הפרואני שמתעב את הפרואנים. או אולי הילד הזה שמתרגל להכל, אפילו להתאבדות חבריו. וכך הלאה עד להשלמת שנים עשר הסיפורים שסנטיאגו רונקגליולו מגולל ב'לג'וס. סיפורים של אנשים שעוזבים' (אלפגוארה). בכרך הראשון הזה של סיפורים קצרים, או ליתר דיוק, בגיחה שלו לז'אנר שעליו עבד מעת לעת, הזוכה של אלפגוארה סנטיאגו רונקגליולו גורם לקורא לצחוק בצורה סדיסטית. למה הוא עושה את זה. בלי רחמים ובלי בזבוז. זה שגוי, מצחיק, גברי להפליא במובן הכי חסר עכבות שלו, וזה עשוי להיות עונש על קדושת ביטול. הקורא מתמודד עם טרגדיה, וצוחק; עד רוך, וצחוקים; לבלתי סביר וצחוק. הסיפורים של 'לג'וס' מפצחים חיוך על פניו של מי שקורא. הספר הזה לא עוסק בהגירה, שעוסקת גם בהזדקנות. כדי לדעוך כולל לאכזב. זה דמדומים יפה ומשעשע. מפסידים ומשוטטים הבסטיה שמציג רונקגליולו היא מצחיקה. יש חמלה בבלגן שלו. "מנצחים משעממים. אלא אם כן זה ספר לעזרה עצמית, יש יותר שירה בתבוסה ובעקירה מאשר בניצחון", אומר הסופר, שהגיע לאחרונה ברכבת מברצלונה, העיר שבה הוא חי במשך תקופה ארוכה. déda מה שמפתיע בסיפורים הללו הוא מציאת הצחוק במצבים הפתטיים והשיוריים ביותר, תכונה שמפגין הפרואני בשיחתו. כמעט תמיד העלה בדיחה בחדר השינה. הכישרון הטבעי הזה הופך אותו לדפים האלה. "גדלתי עם הומור כנשק ומגן נגד המציאות. כל מה שקרה בפרו היה כל כך טרגי שאירוניה וסרקזם היו ניצחונות קטנים. לצחוק ממה שהחיים עשו לנו הייתה דרך להסתובב. הומור הוא הדרך לומר לדברים שאי אפשר לשנות אותם, אבל אפשר לצחוק עליהם". אמן. סיטואציות מצחיקות קורות בספר הזה שכל אחד יכול להתייחס אליהם כשווא, ממיזנתרופים שנאת זרים ועד ל'מטרות' המופעלת על ידי נשות שכונות לא מזיקות. הלוואי שזו הייתה פארודיה. כל הדמויות הללו קיימות. הפרדוקס הוא שמי שנודדים בספר הזה הם, למען האמת, גזענים. הם חונכו לגזענות. הבעיה היא שהם עברו למקומות שבהם הם האינדיאנים", צוחק סנטיאגו רונקגליולו. נושא אחד מוביל לאחר בשיחה הזו. הטיפול הטבעי של רונקגליולו בשנאת זרים, מין, בדידות, מוות ותסכול שייך לתקופה כמעט בלתי סבירה שבה ניתן לכנות גבר שחור שחור. זה, נניח, ספר שמתדלק את הפנים שלו כבר שנים. וזה נראה, על הרעננות והנשיכה שלו. ספר 'Prewoke' "הספר הזה נכתב בעיקר לפני עולם הביטול. הסיפורים האלה הם סוג של יומן. דברו על החלום לעזוב ומה קורה כשאתם עוזבים. החיים דומים יותר לספר סיפורים מאשר לרומן: הם לא קבועים, הם אבסורדיים, ולדברים אין המשכיות. הדבר היחיד שקורה בסיפורים האלה הוא זמן: אתה מזדקן", אומר מחבר 'אפריל אדום'. 'רחוק' מקבל מרונקגליולו יומן של 25 השנים האחרונות ומהסופרים הרבים שקרא באותה תקופה. לפי איזה סיפור, הפרואני מייחס הומור ואסתטיקה לסופרים שקרא בזמן הכתיבה: רוברטו בולניו, ג'ויס קרול אוטס או ריצ'רד פורד. מחושלת בתסריט, בכרוניקה העיתונאית וברומן, רונקגליולו מתמודד עם הספר הזה מתוך רישום אחר. הודעת מידע נוסף כן גם אם אתה אומר אחרת "כשאני כותב ספר, רומן, אני מנסה לחיות חיים אחרים וכדי שהקורא יחיה אותם, אני מנסה להמציא עולם. אני תופס את הסיפורים כהודאה שאתה עושה בפני זר שאיתו לעולם לא תדבר שוב. אבק השריפה של הצלפים מתפוצץ בסיפורים האלה. לשכב עם מישהו חלק ניכר מהדמויות בספר הזה סובלות מבדידות כרונית, פחד מטורף מלישון לבד. למרות שהם אוהבים מישהו או בגלל שהם מתרגשים מתשוקה מינית, אלא בגלל צורך אלמנטרי בחברה. "זה סימן לעקירה", הסביר. "הדמויות בספר הזה לא יודעות מי הן שלהן או לאן הן שייכות. הם הולכים למדינה שלא קיימת, אולי לא קיימת בשום מקום, ולעולם לא תתקיים. לכן חשוב להם במיוחד לשכב עם מישהו, שלמי שמכיר את המדינה שלו ללילה אחד, יש לו איפה לגור לילה אחד”. לרונקליולו יש כישרון לסגנן את עודף הטרגדיה, על כך שהוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, מעל הכל. כשהדברים מאוד רציניים. "מעולם לא חשבתי שאני הולך להיות סופר. ידעתי שאני הולך לכתוב. למעשה, הגעתי לספרד כדי ללמוד תסריטאות כי להיות תסריטאי נראה לי כמו עבודה. למדתי תסריט במדריד, כי מה שמרתק אותי וריתק אותי זה לספר סיפור. אני כותב כדי להיות אנשים אחרים, כדי שיהיו לי חיים אחרים". סנטיאגו רונקגליולו רצה להיות סופר הומור פוליטי, אבל דברים בפרו השתנו. הוא הגיע למדריד ב-12 באוקטובר 2000. הוא הגיע מרקע אמיד, דומה מאוד לסוג הדמויות שהם מתארים: יצורים בעלי חיים מאופרים שמוצאים את עצמם בסיטואציה ה'לא מתועדת'. "המשפחה שלי חיה טוב, אבל לא היה להם דרכון ספרדי. אחרי הכל, לא היו לי ניירות. בספרד הוא מגלה כמה טוב הוא חי בפרו, אבל גם שאהבתי לגור כאן.
