המצב של העולם מדגיש את השבריריות והאחידות ("איך מגיע המוות" כפי שאמר חורחה מנריקה) של האדם. מול המצב הזה, הרבה דברים חשובים עולים על הפרק. אחד מהם הוא תרבות. דווקא אלפונסו אקס אל סאביו בולט בהיותו אחד מלכינו הראשונים שראו בתרבות מנוע של קידמה כלכלית וחברתית, ויתרה מכך, כמרכיב המקרב אותנו אל האושר; מוטב לומר: ליהנות מרגעי אושר.
לפעמים בגלל שהפרגמטיות שולטת בחברה שלנו. מה זה אומר? כי מה שחשוב זה מה מועיל, מה משתלם לכיס, מה שווה משהו. כל מה שאין לו שימוש מיידי נדחה.
אני רואה את זה באוניברסיטה, שלצערי היא כבר לא מקום שבו הידע מתרכז (כמו באוניברסיטאות של ימי הביניים), אלא מפעל של אנשי מקצוע. כדאי ללכת לאוניברסיטה ללמוד, להתאמן, ליהנות מחדוות הידיעה, לא במטרה להגיע לעבודה, שזה משהו אחר שלמענו תצטרכו להילחם אחר כך.
אבל הפרדוקס הוא שהדברים הכי חשובים בחיים הם חסרי התועלת, כי הם לא מתייחסים שיש, הם לא שווים את זה כדי להשיג רווחיות כלכלית, אלא הם עוזרים לנו להיות. להגיד את זה עם רעיון אריסטוטלי, הם לא נגועים ברעיון שהם שווים משהו. מה התועלת באהבה, בדמוקרטיה, להרהר בזריחה או בציור של קאראווג'יו, להאזין למוזיקה של בטהובן, להסתכל על הכוכבים כמו אלפונסו X, המשפחה, יושב על ספסל באמצע פארק? זה דברים בעלי ערך בפני עצמם ולא מבוססים על משהו; העזרה שלנו להיות טובים יותר, להתענג על שמחת החיים בלי יותר. הדברים החשובים ביותר בחיים אינם פרודוקטיביים לשוק, אלא קשורים במשמעות שלנו, בשמחת החיים שהיא מבטיחה לנו.
ב-21 במרץ זה יום השירה העולמי. היום הציג המשורר ז'סוס מרוטו אוסף שירים חדש (שכותרתו 'הימים הרלוונטיים') בבית עיריית טולדו. בן ארצנו אלפונסו X אהב מאוד לא רק להאזין לשירה (בזכות המינסטרלים והטרובדורים) אלא גם לכתוב אותה (יש את השירים שלו). בשביל מה שירה? ובכן, זה הערך שלו: הוא חסר תועלת כי הוא לא נכנס לפעילויות מלוכלך בתועלת. הוא מנסה לפקוח את עינינו לראות יותר וטוב יותר, ולקרב אותנו לדופק התוסס והחם של החיים, שהוא לא מעט. בזמנים קשים, השירה (והתרבות בכלל) באה לעזרתנו כדי לגרום לנו להרגיש שלמרות כל הנסיבות השליליות, יופי ויתרונות אפשריים, שווה לחיות. שירה, אם להשתמש בדימויים של המשורר ז'סוס מרוטו, נחוצה כמו לחם והיא משהו רלוונטי; הוא מציע סוג של חוכמה שהופכת אותו לבעל ערך בפני עצמו. וזה הרבה.
